החלטה בתיק ב"ש 4122/05

1.         בפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק פ"ח 811/05.

2.         על פי האמור בכתב האישום, עובר לתקופה הרלבנטית, היה המשיב ארוסה של המתלוננת, ואולם לפני מספר שבועות ביטלה המתלוננת את האירוסין. בתאריך 25.1.05, בשעות הצהריים, המתין המשיב למתלוננת ליד ביתה, בשכונת דחיית אל בריד, במכוניתו. כאשר ראה המשיב את המתלוננת הוא הורה לה להיכנס לרכב,  ועל אף שביקשה ממנו להרפות ממנה, תפס את המעיל שלבשה, משך אותה לתוך הרכב, והושיב אותה בכוח על המושב שליד הנהג. 

לאחר מכן החל המשיב לנסוע לכיוון העיר מודיעין. המתלוננת החלה לבכות והתחננה בפני המשיב שיניח לה וישחרר אותה. במהלך הנסיעה ניסתה המתלוננת בשתי הזדמנויות לקפוץ מהרכב, בעודו בנסיעה. בתגובה, סטר לה המשיב מספר פעמים, היכה אותה בחוזקה, ולאחר מכן הצמיד את ראשה אל הגה הרכב כדי למנוע ממנה לנסות ולברוח. במהלך כל הנסיעה המשיכה המתלוננת לבכות והתחננה בפני המשיב שישחרר אותה, ואולם תגובתו היתה בכך שאמר לה: "אל תבכי, את עוד תראי מה אני הולך לעשות לך, את לא תהיי של אף אחד חוץ ממני". 

כאשר הגיע המשיב לאזור פארק קנדה, פנה אל כביש צדדי, עד שהגיע לאזור מיוער ומבודד. כאשר שאלה המתלוננת את המשיב מה הוא רוצה ממנה, איים עליה כי יהרוג  אותה.  המשיב לקח צעיף שהיה ברשותו והחל לחנוק את המתלוננת. לאחר מכן אמר לה:  "את תענגי אותי שעה ואחר כך אני אשחרר אותך".  המשיב הוריד את מכנסיו וצעק על המתלוננת שתתפשט אף היא. המתלוננת הצליחה לברוח מן הרכב והחלה לרוץ, ואולם המשיב רדף אחריה, תפס אותה בשערותיה והחל למשוך אותה חזרה לרכב, תוך שהוא אומר לה שאף אחד לא ישמע את צעקותיה.  לאחר מכן, סטר המשיב למתלוננת מספר פעמים, החל להפשיט אותה מבגדיה בכוח, הושיב אותה בכוח על ירכיו, החדיר את אצבעו לתוך איבר מינה בניגוד לרצונה, ולאחר מכן החדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה, בכוח, עד שהגיע לפורקן. כל אותה עת המשיכה המתלוננת לבכות והתחננה למשיב כי יניח לה, ואולם הוא לא שעה לתחינותיה.

לאחר מכן צילם המשיב את המתלוננת בעודה ערומה בתנוחות שונות, בניגוד לרצונה, ואף איים עליה כי יפרסם את התמונות שצילם באינטרנט, ויעשה לה "פדיחות".

בהמשך כפה המשיב על המתלוננת לחתום על מסמך לפיו כל שארע היה ברצונה, והחל לנסוע חזרה לכיוון ירושלים.

במהלך נסיעתו, נעצר המשיב באקרעי על ידי המשטרה, שכן דיבר בטלפון נייד ללא דיבורית. על אף שהמשיב איים על המתלוננת לבל תספר למשטרה  את שארע, פנתה המתלוננת לשוטרים וכך נעצר המשיב.

בגין מעשים אלה, מואשם המשיב בעבירות הבאות: חטיפה, עבירה לפי סעיף 369 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק (מספר עבירות); אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק (שתי עבירות). 

3.         בא כח המשיב לא חלק באופן רציני על קיומן של ראיות לכאורה, אף כי הצביע על אי אלו סתירות, כביכול, בהודעות המתלוננת. בעת הדיון חזר בא כח המשיב על גירסת המשיב, לפיה המתלוננת נסעה עימו מרצונה. היא אכן ביקשה לצאת מן המכונית במהלך הנסיעה,  והוא סטר לה על-מנת למנוע זאת ממנה, ואולם לאחר מכן קיימו השניים יחסי מין מרצונה ולא היה בכך כל כפייה מצידו. כראיה, ציין בא כח המשיב כי בגדיה של המתלוננת, אשר נמצאו ברכב, לא היו קרועים ולא ניכרו עליהם סימני אלימות, ויש בכך כדי לתמוך בטענה כי המתלוננת התפשטה מרצונה וכך גם קיימה יחסי מין מרצונה.

4.         קיבלתי לידי את תיק החקירה. עיון בהודעות המתלוננת מאשש באופן מוחלט את האמור בכתב האישום. המתלוננת מתארת את שארע, החל מאירוע החטיפה ליד ביתה, ועד שניצלה על ידי הניידת שעצרה את המשיב. 

המתלוננת מציינת כי למעשה החטיפה היו שני עדים, שאינה מכירה אותם, אשר צפו במתרחש, ואולם הדבר לא מנע מן המשיב לכפות עליה בכוח להיכנס לרכב. לאחר שהוחל בנסיעה, חוותה המתלוננת מסע של איומים, אלימות, התעללות ואונס, במשך זמן רב, כמפורט בכתב האישום. בכל מהלך הנסיעה התחננה המתלוננת בפני המשיב כי ישחרר אותה, ואולם הוא לא שעה לתחנוניה, ובתגובה איים עליה, היכה אותה, ניסה לחנוק אותה, ובסופו של דבר הפשיט אותה וביצע בה את זממו. מזעזע במיוחד תיאורה של המתלוננת בדבר הצלחתה לצאת מן המכונית ולברוח בריצה ממנה, ואולם ניסיון הבריחה נכשל, שכן שהמשיב רץ אחרי המתלוננת, תפס אותה, משך בשערותיה,  חנק אותה והחזיר אותה לרכב. המשיב ליווה את מעשיו בכך שאמר למתלוננת כי היא נמצאת במקום מבודד, שבו שום צעקה שלה לא תישמע, ולכן כדאי לה לשתוק. לאחר מכן, כפי שתואר, ביצע המשיב במתלוננת את המעשים המיניים כמפורט בכתב האישום וצילם אותה.

אכן, המתלוננת מסרה שתי הודעות, האחת ביום האירוע, בשעות הלילה המאוחרות, לאחר שנבדקה על ידי רופא, והשניה לפנות בוקר, ואולם עיון בשתי ההודעות אינו מעלה כל סתירה שניתן להצביע עליה בשלב ראשוני זה, ובוודאי לא כזו המכרסמת במשקלן של ההודעות לצורך דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

5.         הודעותיה של המתלוננת נתמכות בראיות אובייקטיביות רבות. כך למשל, תוצאות הבדיקה הרפואית שעברה המתלוננת מאשרות קיומו של קרע טרי בקרום הבתולין ופגיעה נוספת באזור זה. כמו כן ציין הרופא כי נמצאו סימני לחץ באזור הפה של המתלוננת, מספר פציעות שפשוף בחזה, וסימנים של חבלה כהה בפנים כתוצאה ממכות יד. הממצאים האחרונים נתמכים גם בהערות השוטרים אשר טיפלו באירוע ודיווחו על כך שהמתלוננת היתה חבולה, פניה היו נפוחים מבכי ואדומים, והיא רעדה בכל גופה. עוד יש לציין קיומו של דו"ח פעולה שערך השוטר שעצר את רכבו של המשיב. בדו"ח הפעולה שערך מציין השוטר, כי המתלוננת יצאה מן הרכב כשהיא חבולה בפניה ובוכה ללא הרף. הראיה הטובה ביותר התומכת בגרסת המתלוננת היא התמונות שצילם המשיב באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו. פניה של המתלוננת בתמונות מספרות את הסיפור כולו. האימה ניכרת בפניה, היא בוכה, ופיה פעור בפחד.  

לא למותר לציין כי בהודעותיו של המשיב מצויה תמיכה לפרטים רבים האמורים בכתב האישום. המשיב מאשר כי השתמש כלפי המתלוננת בכוח ומנע את יציאתה מן המכונית במהלך הנסיעה, ואולם, כאמור, גרסתו בנוגע למעשים המיניים היתה כי הם נעשו בהסכמה. המשיב אף  אישר כי צילם את המתלוננת. לדבריו, הדבר נעשה על-מנת למנוע ממנה להיות בקשר בעתיד עם אדם אחר זולתו.

6.         סיכומה של נקודה זו. חומר הראיות כולל ראיות העונות למבחן של "ראיות לכאורה", ואף הרבה מעבר לכך.

7.         אשר לעילת המעצר, התמונה המצטיירת למקרא חומר הראיות היא, כי העבירות שביצע המשיב לכאורה מעידות על מסוכנות לביטחון המתלוננת, ובדרגה גבוהה. המשיב נהג במתלוננת באלימות והכאיב לה. הוא השפיל אותה ורמס את כבודה. המדובר באירוע מתמשך ומתגלגל, המורכב מנדבכים עובדתיים רבים, שבכל אחד מהם יכול היה המשיב להפסיק את מעשיו ולהתעשת. ואולם, הוא לא עשה כן. הוא המשיך לבצע את זממו, ולא שעה לבכייה ולתחנוניה של המתלוננת. נהפוך הוא. המשיב איים על המתלוננת כי יפגע בה וכי יפרסם את תמונותיה ואף דאג להחתים אותה על מסמך לפיו יחסי המין עימו היו בהסכמה. המתלוננת ניצלה מלפיתתו של המשיב באקראי, ואין לדעת כיצד היה האירוע מסתיים אלמלא התערבות המשטרה. התנהגותו של המשיב מעידה על היעדר מעצורים ושליטה עצמית. גירסתו מעידה על חוסר תובנה של הפסול שבמעשיו ושל יחס אובססיבי כלפי המתלוננת. במצב דברים זה, קיימת סכנה גדולה לביטחונה של המתלוננת אם ישוחרר המשיב מן המעצר.  

לסיכום, לא למותר להביא מתוך דבריה של כבוד השופטת ביניש ב-בש"פ 7497/03 מורן גואטה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 1251, כדלקמן:

"העבירה המיוחסת לעורר ונסיבותיה מלמדת על מסוכנותו. על -אף שתחילתה של ההתרחשות המתוארת בכתב האישום נראית כמפגש תמים בין שני צעירים, הרי שסופה במעשה אלים ביותר, מבזה ומשפיל. בית משפט זה, כבר הביע עמדתו בעבר, כי עבירת האינוס כשלעצמה היא מעשה אלימות המקים עילת מעצר, והיא מן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר (ראו לדוגמא: בש"פ 4543/94 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2092/95 טלקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' גטניו (לא פורסם); בש"פ 665/97 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); בש"פ 5286/98 שלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא מצאתי נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן כאלה בענייננו. אדם הנוטל לעצמו חירות לכפות על נערה לקיים עמו יחסי מין ומבצע בה מעשה אינוס ומעשה סדום בעל כורחה, וחרף התנגדותה הנחרצת כשהוא מתעלם מבכייה ומתחנוניה, מקים כנגדו חזקה שהוא מסוכן לציבור. נוכח מסוכנות זו, אין בחלופה כדי למלא אחר מטרת המעצר ולהבטיח את הציבור בכלל ואת המתלוננת בפרט מפני העורר.

זאת ועוד, כפי שכבר קבע בית משפט זה, בעבירות אינוס מהסוג בו מואשם העורר, קיים סיכון טבוע כי אם ישתחרר ממעצרו מי שמיוחסים לו המעשים הנטענים בכתב האישום, תהיה המתלוננת נתונה ללחץ נפשי ולחרדות, ותחוש כי נותרה ללא הגנה (ראו למשל ההחלטה בבש"פ 1353/98 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5286/98 שלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו,ובשלב בו טרם העידה המתלוננת במשפטו של העורר, עלולה היא להיחשף להשפעתו מרגע שחרורו לחלופת מעצר. מה גם שהמתלוננת מסרה בהודעתה במשטרה כי היא פוחדת מהעורר והיא כיום אף פוחדת לצאת לרחוב. בנסיבות אלה גם מתקיים יסוד סביר לחשש ששחרורו של העורר לחלופה, ישפיע על האפשרות להעיד את המתלוננת וישבש את הליכי המשפט".